התיישנות תביעת ביטוח של קטין 

רבים אינם יודעים זאת, אך השיר חנה'לה התבלבלה, שעובד ללחן עממי והפך לאחד מגדולי הזמר המזרחי, נכתב על ידי המשורר נתן אלתרמן.

בליל כלולותיהם, סומכת חנה'לה על הבטחת בעלה הטרי, כי שמר על בתוליה. כשנולד בנה הבכור, משוכנעת חנה'לה כי הילד שיצא מרחמה הוא לא שלה, שהרי "היא עודנה בתולה". בין האשה והבעל מתעוררים ויכוחים אינסופיים. היא טוענת הוא לא שלי. הבעל, הוא כן שלך. לבסוף, השניים פונים לעצת הרב. זה מוצא כי הסוגייה סבוכה ואין לה תקדים, אך מוצא לה פתרון מקורי: נחכה עד שיגדל, ואז נשאל את הילד.

לא ניתן שלא לחייך ולהזכר בחנה'לה שהתבלבלה למקרא פסק הדין שסקירתו תובא מייד.

ילד קטן שתה בטעות חומר בסיס המיועד להסרת שומנים. החומר המזיק גרם לילד נזקים פנימיים קשים בדרכי העיכול. הילד עבר ויעבור משך שנים ארוכות נתוחים וטפולים. הילד נותר עם נכות צמיתה של מאה אחוזים. הוא זקוק בהמשך חייו לאוכל מיוחד, רך ועשיר באנרגיה.

כמו כל תלמיד במדינה, הילד מבוטח בפוליסה קולקטיבית לביטוח תאונות אישיות.

הילד פנה באמצעות הוריו לבית משפט השלום בעפולה בתביעה לתשלום תגמולי הביטוח על פי הפוליסה.

התביעה הוגשה לבית המשפט שלוש שנים וחודש לאחר המקרה. חברת הביטוח מיהרה לטעון כי התביעה התיישנה.

אכן תביעה לתשלום תגמולי ביטוח מתיישנת, אם היא לא מוגשת לבית המשפט תוך שלוש שנים.

אולם כאן מדובר בקטין. כאשר התובע הוא קטין, התקופה שעד הגיע הקטין לגיל שמונה עשרה אינה מובאת בחשבון במניין תקופת ההתיישנות. כך במפורש כתוב בחוק. במילים אחרות, תביעה לתגמולי ביטוח של קטין, אינה מתיישנת, אלא בהגיעו של הקטין לגיל עשרים ואחת.

לאור זאת, כך טען הילד ובצדק לדעתנו, תקופת ההתיישנות לגביו לא רק שלא הסתיימה, אלא אף לא התחילה.

אולם השופט יוסף בן חמו שבפניו הובאה תביעתו של הילד, לא סבר שהדברים הם כה פשוטים. הרי אנו מצויים בעידן אי הוודאות, למה לא להכניס עוד אי וודאות קטנה.

יש להבדיל, מסביר השופט, בין שתי תקופות בחייו של ילד. התקופה הראשונה, היא התקופה שבין הוולדו של הילד ועד הגיעו לגיל שמונה עשרה. בתקופה זו, הילד זכאי להגיש תביעה לבית המשפט, אולם עליו לעשות זאת באמצעות הוריו, האפוטרופסים הטבעיים שלו. והרי ההורים אינם קטינים. לכן הם לא יכולים ליהנות מכך, שלא מונים לצורך ההתיישנות, את השנים שבין גיל אפס לגיל שמונה עשרה.

אשר על כן, קובע השופט בן חמו, כאשר תביעת קטין מוגשת באמצעות הוריו, חלה עליה ההתיישנות המקוצרת של שלוש שנים. אם ההורים לא יגישו את תביעת הקטין בתוך תקופת ההתיישנות המקוצרת, הם לא יוכלו עוד להגישה.

התקופה השנייה בחייו של הקטין, מתחילה כאשר הוא מגיע לגיל שמונה עשרה. בתקופה השניה הילד הופך לבגיר, עצמאי ביכולותיו המשפטיות. רק הילד שהתבגר, ולא אותו ילד כשהוא קטין, רשאי ליהנות מכך ששעון ההתיישנות מתחיל לתקתק בגיל שמונה עשרה, כך אליבא דהשופט בן חמו.

לכן, קובע השופט בן חמו, משחלפו שלוש שנות ההתיישנות הראשונות, הקטין אינו רשאי יותר להגיש את התביעה. כעת הילד צריך להמתין לתקופה השנייה בחייו. כשיגיע לגיל שמונה עשרה, יהיה רשאי להגיש את תביעתו, עד שיגיע לגיל עשרים ואחת.

התוצאה, השופט בן חמו מוחק את תביעת הקטין תוך שהוא מצייד אותו, כאמור, בכרטיס כניסה לבית המשפט כשיגיע לגיל שמונה עשרה.

ואנו מבקשים ברשותכם לשאול, מדוע לסבך לשון כה פשוטה של החוק, שקבעה במפורש, כי כאשר מחשבים את תקופת ההתיישנות, לא מונים את השנים עד גיל שמונה עשרה. כיצד מפה אפשר להבין כי כשהילד תובע באמצעות הוריו (שזו הדרך היחידה הפתוחה בפניו לתבוע) כן מונים את השנים שעד גיל שמונה עשרה.

מה ההגיון לקבוע שהקטין, הזקוק לכספי הביטוח כעת, כדי לשקם את עצמו, צריך להמתין עד גיל שמונה עשרה. מדוע להעניק לחברת הביטוח כוח לחץ על הקטין: עצם העובדה שהילד זקוק כעת לכספי הביטוח כאוויר לנשימה תביא אותו לידי ויתור מאונס על חלק מהכספים המגיעים לו.

ניתן רק להתנחם בכך, שלחכמי המשפט צפויות שנים ארוכות של דיון בשאלות משפטיות מרתקות שראוי יהיה לבררן בכל הערכאות. כך למשל מה יקרה אם הילד, חס וחלילה, ילך לעולמו לפני שיגיע לגיל שמונה עשרה. האם במקרה כזה תביעת הקטין תרד לטימיון? האם יורשיו של הקטין רשאים להגיש תביעה תוך שלוש שנים ממועד הפטירה? שמא היורשים חייבים להמתין עד שהילד המנוח היה מגיע לגיל שמונה עשרה, אילו נותר בחיים ורק אז להגיש את התביעה?

אלה שאלות מרתקות שהשופט בן חמו הותיר להכרעת ציבור המשפטנים לעתיד לבוא.

ואיפה הילד בינתיים, אולי מחכה שאנו ציבור המשפטנים נגדל ונפשט את הכללים ולא נסבך אותם?

מסמך 431